תלוי את מי אתם שואלים.
למשל. היא הרגה את בעלה וקיבלה עונש של 10 שנות מאסר. הוא נדון
ל- 22 שנות מאסר על רצח. הם מעולם לא פגשו האחד את השנייה. את הקשר ביניהם הם
מקיימים על ידי שיחות טלפון יומיות ומשלוח מכתבים ותמונות. הם לא יכולים
להתחתן כי היא נוצרייה והוא מוסלמי. הם מעוניינים
להקים תא משפחתי. ללא ספק זה עדיף על התא בו הם נמצאים כרגע.
שרות בתי הסוהר מסרב למלא אחר בקשתם "להתייחד" - איזו מילה
נוראית. מתאימה יותר לימי אבל מאשר לפעילות הנדונה. אנשים אמורים ליהנות מזה. מי
אמר שראוי לאפשר לאסירים להתייחד? האם זו זכות מוחלטת של אסיר
ובמיוחד - של אחד שנטל את חייו של אחר?
הסיבה המנומקת להתנגדות השב"ס היא כי לפי נהליו, רק לבני זוג נשואים או
כאלו החיים יחד בתור ״ידועים בציבור״, מותר להתייחד. המסמך עליו חתמו האסירים אצל הנוטריון לא מוכיח לדעתם, כי הם ידועים בציבור. נכון שגם לבת
זוג שהיא רק חברה של אסיר מותר להתייחד אתו. אבל לפי נהלי השב"ס מותר
שזה יקרה רק בתום שנתיים של ביקורים
סדירים.
האם יש להניח, כי על פי הנוהל
הזה צפוי החודש האחרון של הביקורים הסדירים להיות הקשה ביותר (תרתי משמע...)?
והנה עוד בעיה. שניהם אסירים.
אז איך בדיוק הם אמורים לבקר זה את זו?
בית המשפט קבע במקרה זה (עת"א 14733-04-12), כי על השב"ס לשקול מתן היתר לאסירים להתייחד, בכפוף לחוות
דעת של ועדה (מי יושב בוועדות האלו, ומה הם בדיוק בודקים שם?), ולחלוף 3 שנים
מתחילת הקשר הטלפוני ומשלוח המכתבים.
אני מנסה להבין, על מה הוסיפו להם עוד שנה של ביקורים סדירים, ואיך
בדיוק נקבע אורך התקופה החדשה?
עד לתום 3 השנים, שיזדיינו בסבלנות...
מילא לשבת כמה שנים בכלא. אבל לקיים יחסים, סליחה – להתייחד, בהתאם
לנהלי השב״ס, זה כבר נראה לי קצת יותר מדי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה