הגן שלנו סגור

הנה כמה דברים שאפשר לבצע במהלך 28 שנים. להתגייס לצבא, להשתחרר ממנו, לסיים תואר באוניברסיטה, לעשות התמחות מקצועית, לעבוד במקצוע הנרכש, להתחתן, לגדל  כמה ילדים, לעבור כמה דירות, להתבגר, לאבד שיער מהראש, לראות את ההורים מזדקנים, להביט אחורה על חתיכת חיים.

אבל מסתבר, כי עבור עירייה שצריכה  להקים גן ילדים, פרק הזמן הזה אינו מספיק.

בשנת 1984 הודיעה עירית חדרה לבעלת קרקע בעיר כי הבעלות בחלק ממנה מיועדת לצרכי ציבור ונקבע בתוכנית כי היא תופקע ותירשם על שם העיריה. 

מאז, השטח לא הופקע, לא נרשם מחדש, ולא נעשה בו דבר.

לאחר שחלפו 23 שנים ביקשה בעלת הקרקע לשנות את ייעודה.  נמסר לה מהעיריה, כי באזור קיים מחסור בשטח ציבורי ולכן אין הצדקה לשנות את הייעוד. על כן, היא פנתה לבית המשפט בטענה כי יש לבטל את ההפקעה בשל זניחת מטרת ההפקעה.

העיריה טענה,  כי היא מייעדת  את השטח לגן ילדים, או למועדון נוער  ובינתיים לגן משחקים ציבורי. אמרנו, 28 שנים זה לא מספיק זמן כדי להחליט מה רוצים לעשות בשטח. אולי גן. אולי מועדון. אולי כלום. נראה. מה בוער?

אני מתקשה להבין עד הסוף את החלטת בית המשפט העליון ( עע"ם  1182/11)  לדחות את טענות בעלת הקרקע בנימוק,  כי ביטול ההפקעה יפגע ללא הצדקה בצורכי הציבור. בית המשפט קיבל את טענת העיריה  בנוגע לשמירת עתודה של שטחים לטובת הציבור, כאשר יש בהם פוטנציאל שלא מומש במלואו. לטעמם, אם אין היום עדיין צורך בגן ילדים הטענה שצורך כזה יעלה בעתיד, מתקבלת מאד על הדעת. בשיטה הזו, מספיק שעיריה מסוימת  תחליט שבשטח מסוים "יש פוטנציאל"  לטובת הציבור, ועל כן אפשר להסתפק בלקיחתו מהבעלים מבלי  לעשות בו דבר לטובת אותו ציבור.

מי יודע, אולי אחרי 50 שנה, כולם ישכחו מזה.

אם לעירייה אין תקציב, רצון או יכולת לפתח את הקרקע, איזו הצדקה יש לשמור על עתודות של שטחים ציבוריים, לתקופה לא מוגבלת,  על חשבונו של בעל קרקע פרטי?

איזה אמון אפשר לתת ברשות מקומית שטוענת כי היא דואגת לצרכי הציבור, אך במשך 28 שנים לא מממשת את דבריה, ולמעשה אינה עושה דבר. לטעמי, היה מקום לקבוע, כי טענות העיריה אינן מתקבלות על הדעת, כי מדובר בשיהוי לא סביר וכי יש מקום לבטל את ההפקעה.

אני מקווה כי נצליח לעקוב אחר ההתפתחויות בנושא, גם במהלך 28 השנים הקרובות. 

לעיון בהחלטה – נא לחצו כאן.