"מי
יודע מה דחפו לי", חשבתי לעצמי.
נזכרתי
בזה כשעקבתי אחר פרשה בה עבריינים החליטו לזייף בקבוקי משקה אלכוהוליים.
הם לקחו תוויות, מדבקות, פקקים, צווארונים, אריזות קרטון עם סימן מסחרי רשום של
משקאות ידועים ומילאו בקבוקים באתנול 96% שדולל במים ובחומרים נוספים ב"מעבדה"
מיוחדת שהם הקימו. נחמד מצדם שלפחות דאגו
לדלל את זה קצת. עוד לפני שהספקתם לומר ג'ק דניאלס, הם מכרו את הסחורה הנהדרת הזו,
לכמה בעלי עסקים, תוך יצירת מצג כאילו מדובר במשקאות חריפים מקוריים ואיכותיים של
מותגים יוקרתיים.
אלוהים יודע מה בדיוק
הכיל נוזל הגלם הזה, ומה בדיוק קרה למי שצרך אותו.
בין
הקונים שנעקצו: בעלי מכולת בראשון לציון, בעל מינימרקט
בבאר יעקב, בעל קיוסק בת"א ומפעיל
אולם שמחות בכרמיאל. אני מנסה לדמיין את האורחים בחתונה שבאולם השמחות מחליפים
חוויות. כמו ששם צחקנו, לא בכינו שנים.
בטיעוניו לעונש הסביר הסנגור, כי לקוחו
במצב כלכלי קשה, כי הוא גרוש ואב לארבעה המשלם
מזונות ומתגורר בבית אמו. גם גורלו של הנאשם השני לא שפר עליו. מצבו הכלכלי קשה
מנשוא, הוא מטופל בילדים קטינים הסובלים ממעצרו, קצבת נכותו הופסקה וכמובן שהוא
מצטער על מעשיו.
העבריינים נשלחו לתקופת מאסר ולתשלום קנסות.
האם מי שיצר סיכון משמעותי לחיי אדם על
ידי שילוב חומר מסוכן שלא עבר בקרה ופיקוח בבקבוקים מזויפים, ראוי לרחמיו של בית המשפט?
אני מתבונן בבקבוק שמכרו לי בדרום תל אביב ומתלבט
אם לקחת לעצמי עוד כוסית ממנו. כל כך הרבה
חומרים מסוכנים יש במזרח התיכון, מה כבר יכול לקרות לי?
לקריאת ההחלטה – נא לחצו כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה