פסיקה חדשה: השתמטות מגיוס לצבא אוקראינה לא מקנה מעמד של פליט בישראל

חשש מחזית הלוחמה ולא מדעה פוליטית

במקרה זה  נכנס המבקש לישראל עם אשרה של תייר לחודש, האשרה פקעה, והוא נעצר כשוהה בלתי חוקי העובד בישראל.

לאחר מעצרו הוא  הגיש בקשה לקבלת מעמד פליט בישראל בטענה כי ברח מארצו כדי להימלט מחובת הגיוס הכללית בה, מאחר וחשש פן יגויס לצבא האוקראיני, ישלח לחזית הלוחמה המתנהלת בארצו, ישמש כ"בשר תותחים"  ו"ימות בחינם", וגורלו המר יהיה כגורל חבריו שגויסו.

הוחלט לדחות על הסף את בקשתו לקבל מעמד של פליט, ועל החלטה זו הוגש ערר בו נטען תחילה, כי המבקש שלא היה פעיל פוליטי, אינו חייב להיות נרדף על רקע אחד היסודות הקבועים באמנת הפליטים (ובהם, גם היסוד של "השקפה פוליטית") משום שהיסודות האלו, אינם מהווים "רשימה סגורה", ודי בכך שמבקש המקלט מצליח להראות "פחד מבוסס" להיות נרדף, כדי לקבל מעמד של פליט.

היות והטענה הזו אינה נכונה מבחינה משפטית, הועלתה במהלך הדיון שנערך בערר הטענה, כי המבקש מתבסס בבקשתו על רדיפה "פוליטית", אך בסופו של יום נקבע  כי העובדות בתיק אינן מבססות את טענתו זו, והבקשה נדחתה.

בית המשפט חזר על ההלכה שנפסקה בע"א 1440/13 צ'ימה נ' משרד הפנים, ולפיה על-מנת שבקשה למקלט מדיני תגלה עילה לקיומו של חשש מבוסס היטב לרדיפה על רקע דעה פוליטית, על מבקש המקלט להניח תשתית עובדתית נאותה לכך שהוא מחזיק, או שרודפיו מייחסים לו החזקה ב"דעה פוליטית" וכי הוא "נרדף" (כמשמעות מונח זה באמנת הפליטים), או שישנו חשש מבוסס היטב כי הוא עלול לסבול מרדיפה עתידית  - בגלל, או על רקע הדעה הפוליטית, שבה הוא אוחז, שהובעה על-ידו, או המיוחסת לו על-ידי רודפיו.

עוד נקבע, כי מבקש המקלט כלל לא טען לקיומה של דעה פוליטית כלשהיא שבגינה הוא נרדף, ולא עלתה כל טענה מצדו  כאילו בכוונת הרשויות במדינתו לגייסו לצבא מקורה בסיבות פוליטיות הקשורות בהשקפותיו המדיניות.

חששו של המבקש מגיוס לצבא נחזה כחשש מלהישלח לחזית הלוחמה או להיכלא בגין הסירוב לכך אך לא מדובר בחשש מרדיפה על רקע פוליטי, ואין שום טענה לקיומה של השקפה פוליטית אמיתית או מיוחסת.

כמו כן נקבע, כי המבקש לא הוכיח כי יש להחיל עליו את עיקרון "אי ההחזרה"  Non Refoulment")") המעוגן באמנת הפליטים ובדין בישראל, ולפיו אין לגרש ולהחזיר אדם לארץ מוצאו כאשר נשקפת לו בה סכנה משמעותית לחייו או לחירותו וזאת.

תקופת שירות החובה בצבא אוקראינה, לעת הזו, מוגבלת לשנה וחצי ואילו הסנקציה על הימנעות מהתייצבות לגיוס נעה בין קנס כספי בסכומים לא גבוהים ועד לנקיטת הליך פלילי בו העונש המקסימלי הינו 5 שנות מאסר. כמו כן, לא מונהגת מדיניות אי הרחקה לאזרחי אוקראינה, לא על ידי ישראל ולא במדינות מערביות אחרות.

על כן, לא צפויה למבקש סכנת חיים או סכנה משמעותית לחירותו,  במידה ויתגייס או במידה ויערוק מהשירות הצבאי.

(ערר (ת"א) 1919-16 ולדיסלב חלוחנקו נ' משרד הפנים- רשות האוכלוסין וההגירה).

בי"ד לעבודה: בנק ישלם פיצויי לעובד בגין הפלייה מטעמי גיל.

התוצאה היא הרלוונטית.

בפסק דין חדש שניתן לאחרונה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בסע"ש 55502-09-14 בענין שבתאי לוי נ' בנק דיסקונט ואח'  עלתה השאלה, האם התובע הופלה לרעה מחמת גילו  בכך שפוטר בגיל 57  וזאת על מנת לחמוק ממתן קביעות.

לא היתה מחלוקת כי מדובר בעובד מוערך שביצע את תפקידו לשביעות רצון מלאה של  הממונים עליו.

הבנק טען, כי  העובד פוטר על רקע הליך  התייעלות.

העובד טען, כי פיטוריו נעשו תוך הפרת חוק שיוויון זכויות בעבודה האוסר על הפליה בין עובדים במקום עבודה על רקע גילם.

האיסור על הפליה מטעמי גיל משקף ערכים חברתיים קיימים. הפליה מטעמי גיל אפשר שתבוא לידי ביטוי בתחנות שונות במהלך חיי העבודה, בתנאי קבלה נוקשים, במשכורות, באפשרויות קידום מוגבלות, ובגילאי פרישה מוקדמים. הפליה מטעמי גיל מבטאת לרוב את עיגונם של סטריאוטיפים באשר למגבלות הגוף או הרוח של האדם המבוגר, בלא שלדברים יהיה לרוב בסיס רציונאלי או ענייני. הפליה זו פוגעת בכבוד האדם המופלה. הוא  חש שהוא נבחן פי על גילו ולא פי על כישוריו ויכולותיו. ההפליה פוגעת בחברה בכללותה. היא מנציחה דעות קדומות והבחנות קבוצתיות, היא מוותרת על תרומתם על יצירתיותם של אנשים רבים בעלי יכולת וניסיון.

חשוב במיוחד להדגיש כי, לכוונה והרצון להפלות אין רלוונטיות בבחינת קיומה של הפליה. התוצאה היא הרלוונטית. הכוונה של המעביד אינה קונקלוסיבית לעניין השאלה שיש להכריע בה, שכן מבחן לבדיקת קיומה אי או קיומה של הפליההוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. לצורך קביעת קיומה של הפליה יש

לבחון את התוצאה הסופית, כפי שהיא מצטיירת במציאות החברתית.

בנסיבות העניין, לא הראה  הבנק כי שקל את שאלת גילו של התובע כשיקול, כאשר בחר לפטר דווקא את התובע, ובמסגרת הליכי הפיטורין. התובע  הופלה לרעה בשל גילו בהליך הפיטורין, בכך ששיקול זה כלל לא נלקח בחשבון במסגרת השיקולים הרלוונטיים.

נפסק, כי על הבנק לשלם לתובע פיצוי בגין הפליה מטעמי גיל בהליך הפיטורין  בסך 50,000 ש"ח וסכום זהה נוסף בגין עוגמת נפש.

נדחתה בקשה של נתין ניגרי לקבל מקלט מדיני בישראל.

תוצאה לא נוחה

בעקבות הגעתם של מבקשי מקלט רבים לישראל ניתנו בשנים האחרונות פסקי דין מהם ניתן ללמוד על האופן בו בתי המשפט בוחנים טענות בתיקים מסוג זה.

על פי אמנת הפליטים,  כדי שאדם יהיה זכאי לקבל מעמד של פליט עליו להוכיח כי קיים בו פחד מבוסס מפני פגיעה אפשרית חמורה בארצו, מאחר והוא נרדף על רקע אחד מהיסודות שהוכרו באמנה כעילות להענקת מקלט מדיני. 

בפסק דין שניתן לאחרונה בערר (י-ם) פלמוני (ניגריה) נ' משרד הפנים- רשות האוכלוסין וההגירה, בחן בית הדין לעררים בירושלים מקרה של  נתין ניגרי,  אשר טען כי הוא נרדף במדינתו על ידי קבוצת תומכים של מפלגת השלטון, וזאת עקב היותו הנהג של יו"ר מפלגת האופוזיציה, אשר נורה ונרצח על ידי אנשי המפלגה הנ"ל. 

המבקש טען, כי הוא עצמו נרדף כיוון שמתפקידו כנהג יו"ר המפלגה, הוא יודע הרבה סודות. לדבריו, אותם אנשים חיפשו אחריו כאשר לא היה בביתו, רצחו את שותפו לדירה וחברו הטוב שסירב לדווח להם אחר מקום הימצאו, והוא ניצל מאותם אנשים רק משום שהוא הצליח  לברוח מפניהם באזור מגוריו, להסתתר בעיר אחרת ומשם לטוס לישראל.

בית הדין החליט לדחות את הבקשה, לאחר שבדק ומצא כי המבקש  לא ניסה לעבור לגור במקום אחר בניגריה, שהיא מדינה המשתרעת על פני שטח עצום ואין יסוד לטענתו כי  בכל מקום יוכלו "למצוא אותו". עוד נקבע, כי המבקש לא עזב את ניגריה בחיפזון, אלא עזב את ניגריה בצורה חוקית, לאחר מספר חודשים שעברו מהאירוע הנטען של הרצח, ולאחר שחיכה לקבלת ויזה והגיע לארץ באמתלה של תייר. בית הדין יצא מתוך נקודת הנחה, כי מצופה מאדם הנס על חייו כי יעזוב את מקום הסכנה ללא דיחוי עקב הפחד מרודפיו. על כן, סביר להניח מנקודת מבט זו, כי אדם הממשיך לשהות במקום בו לטענתו צפויה לו סכנה במשך חודשים ארוכים, ממתין להוצאת אשרה ועוזב את ארצו באופן "מסודר" במקום בחיפזון ובמנוסה, אינו נוהג כאדם החש פחד וחושש לחייו.

המבקש לא תיאר את אותם אנשים שכביכול ניסו לפגוע בו, הוא לא פגש במי מאנשיה, ולא הצליח לשכנע כי הוא פנה למשטרה, כי אירוע כזה אכן היה ויש לכך תימוכין וכי צפויה לו סכנה אמיתית.

בית הדין מצא כי מדובר ב"עתירת סרק" כהגדרתו, שכל מטרתה היא להרוויח זמן וכאמור, דחה את הבקשה.

בתי המשפט מצפים לסיפור מקלט משכנע, הגיוני ומגובה בנתונים אוביקטיביים. בתיק בו מתקבל הרושם כי המטרה היחידה היא להרוויח זמן (וליהנות מיתרונות השהות בישראל כל עוד הליכי הבקשה נמשכים), תהיה התוצאה לא נוחה עבור מבקש המקלט.

העליון: מקום עבודה רשאי לחייב עובד לפרוש בהגיעו לגיל 67.

Aging is what we all hope for?

הרכב מורחב   של בית  המשפט העליון דן בשאלת חוקתיותו של סעיף 4 לחוק גיל פרישהה קובע כי "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו  הוא גיל 67  לגבר ולאישה".
הטענה המרכזית בעתירה הייתה כי מתן היתר בחוק למעסיק לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו פוגע באופן בלתי מידתי בזכות לשוויון הנגזרת מהזכות החוקתית -לכבוד האדם.  על כן טענו העותרים כי דינו של סעיף 4 לחוק גיל פרישה להתבטל.
בית המשפט דחה פה אחד את העתירה וקבע כי סעיף 4 לחוק גיל פרישה צולח את המבחנים החוקתיים.
ועדה ציבורית אשר בחנה את הסוגיה של גיל פרישת חובה המליצה שלא להרחיק לכת כבמדינות אחרות ולבטל לחלוטין את גיל פרישת החובה אלא להעלותו בהדרגתיות. בפסק הדין הובהר כי גיל פרישת החובה שנקבע בחוק  גבוה יותר מגיל הפרישה שהיה נהוג בעבר חוק זה אינו מחייב את העובד לצאת לגמלאות בגיל   67 אלא קובע כי למעסיק נתונה אפשרות לחייב עובד לפרוש מעבודתו בהגיעו לגיל זה.
הנשיאה נאור קבעה, כי חובת פרישה כללית מחמת גיל פוגעת בזכות לשוויון הנגזרת מהזכות החוקתית לכבוד האדם. כיום ברור כי המציאות מורכבת יותר וכי מידת השפעת הגיל על הגוף והנפש שונה אצל כל אחד ואחת.  על כן, קבלת החלטות בתעסוקה על בסיס שיוך לקבוצת המבוגרים עשויה לפגוע בשוויון. הפליה מחמת גיל בפרט בקשר לפרישה מעבודה היא קשה ומקוממת מטבע הדברים  ככל שהעבודה הולכת ותופסת מקום גדול יותר בחיי הפרט כך גדלה בהתאמה הפגיעה הנגרמת כתוצאה מחיוב עובד לפרוש מעבודתו מחמת גילו. לפיכך פרישה כפויה מחמת גיל פוגעת כאמור בזכות לשוויון הנגזרת מהזכות החוקתית לכבוד האדם.
בשלב זה בחנה הנשיאה נאור את השאלה אם הפגיעה בשוויון היא כדין, בהתאם לתנאי פסקת ההגבלה? נקבע, כי קביעת גיל פרישת חובה מבקשת לקדם מספר תכליות משנה  השלובות זו בזו - הגנה על כבודם של עובדים ושיפור הביטחון התעסוקתי במשק עד לגיל הפרישה, מתן אפשרות למעסיק לנהל את כוח האדם במקום העבודה, וקידום הגינות בין דורית שילובם וקידומם של עובדים חדשים במקומות עבודה ספציפיים שבהם מספר מקומות העבודה מוגבל. 
העלאת גיל פרישת החובה בחוק מאפשרת למי שרוצה בכך לעבוד יותר ובכך גם מבקשת לתת מענה לגידול המתמשך בתוחלת החיים והעליה ביחס בין מספר המבוגרים בחברה הישראלית לבין כלל האוכלוסייה. הנשיאה נאור קבעה, כי תכליות אלה הן תכליות ראויות. לגישתה, הצורך בהגנה על אינטרסים של עובדים וקידום ביטחון סוציאלי הוא אחד מיסודותיו של משפט העבודה כולו. בנוסף לכך תכלית המבקשת לשמור על כבודם ופרנסתם של העובדים המבוגרים מכירה בהם כקבוצה נפרדת הזכאית להגנה בשוק התעסוקה, ומבטאת מוּדָעוּת ראויה לפגיעוּת של מבוגרים בתחום יחסי העבודה. מנגד  אין לדעתה פסול בהתחשבות גם באינטרסים של עובדים חדשים בשוק העבודה. מתן משקל לאינטרסים אלה חותר לכאורה למציאת פשרות בין קבוצות שונות תוך הנחה כי כל אדם צפוי במהלך הזמן להגיע לשלב מתקדם בחייו.  נמצא כי התכלית של ניהול מקום העבודה ותכנון מצבת כוח האדם אינה תכלית פסולה.
לסיכום הדברים ציינה הנשיאה נאור כי תכליותיו השונות של חוק גיל פרישה מלמדות על שאיפתו של החוק לאזן בין זכויות ואינטרסים של שחקנים שונים בשוק העבודה כמו צרכי המעסיק, זכויותיהן של קבוצות עובדים שונות וצרכי המשק בכללותו. נקבע, כי חתירה לאיזון הוגן בין אינטרסים נוגדים של פרטים הינה לתכלית ראויה  ואף הוזכר לשם ההשוואה כי דברים דומים נקבעו גם בבית המשפט  האירופי לצדק.
הנשיאה נאור הוסיפה וקבעה כי במקרה דנן הפגיעה בזכות לשוויון הינה מידתית.
הסברה המקובלת היא כי קיומו של גיל פרישת חובה מצמצם את הצורך להעמיד את העובד בבדיקות חוזרות של יכולותיו ותפקודו העשויות לגרום לתחושות של לחץ אי וודאות ואף להוביל לוויכוחים על כושרו. כאשר קיים גיל פרישה אחיד וקבוע מראש הנוהג הרגיל הוא להמתין עד גיל זה ולא לדרוש פרישה מוקדמת של העובד גם אם מתגלה ירידה מסוימת בכושרו. לפיכך פרישת חובה עשויה להקטין את מספרם של העובדים  הנפלטים ממקום העבודה לפני גיל הפרישה המקובל. גיל פרישת חובה הוא נדבך חשוב במודל העסקה המקנה קביעות לעובדים.
הנשיאה העירה  כי אף שנמצא כי החוק צולח את הבחינה החוקתית טוב עשו המשיבים לעתירה
בהחליטם להביא שוב את נושא גיל הפרישה אל שולחן הממשלה.
פסק הדין נחתם באימרה:
"Aging is what we all hope for, and all fear. Let there be more hope and less fear."

השמש רד לים הכחול

פיצוי בעלי מגרש ביפו בשל עיכוב בהיתר בניה

לא בכל יום מטיל   בית משפט חבות נזיקית על  גוף תכנוני המוציא היתר בניה ליזמי נדל"ן. בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי, נבחן באופן קפדני הליך להוצאת היתר בניה, בו היו מעורבות רשויות תכנון ומנגד בעלי זכויות שביקשו לקדם בניה. פסק הדין מאפשר הצצה מעניינת אל מאחורי הקלעים של הבירוקרטיה.

בני זוג המנהלים את עסקיהם באמצעות חברות שבשליטתם,  זכו בשנת 1997 במכרז שנערך על ידי מנהל מקרקעי ישראל  לרכישת מגרש בשטח של  כ -   450 מ"ר ברח' קדם פינת רח' מכלול יופי ביפו במטרה לבנות בניין ובו  6 יחידות דיור במשך תקופת פיתוח של 3 שנים (עד שנת 2000) תמורת 3,029,670 ₪, מתוכם 2,757,000 ₪, דמי שימוש שנתיים מהוונים, והיתרה – דמי פיתוח.

רחוב קדם, עובר מדרום לצפון בקירבת קו חוף הים של יפו, ובקטע הצמוד למגרש הוא מצוי בשיפוע, כך שבעלי דירות במגרש סמוך צפו כי הבניה החדשה עלולה להסתיר את המבט לים מדירתם.

ביום 28/09/1998 הגישו בני הזוג  לועדה המקומית בקשה להיתר בנייה להקמת בניין מגורים בן 3 קומות מגורים וב – 19/02/2000 הגישו הם בקשה שניה להיתר בנייה להקמת בניין בן 4 קומות - כולל בניית קומה על גג המבנה – ובו 7 יחידות דיור, וכן שני מרתפים ובשל ההקלות שהתבקשו במסגרת הבקשה האמורה בוצע פרסום, ובעטיו, הוגשו התנגדויות לבקשה על ידי בעלי דירות במגרש הסמוך לאור פגיעה צפויה באיכות החיים של הדיירים במגרשים השכנים.

בתאריך 14/11/2001, נערך דיון בבבקשה להיתר בוועדה המקומית, לאחר מכן הוגש לועדה המחוזית  ערר מצד מתנגדי ההיתר  על החלטת הוועדה המקומית שהיה תלוי במשך כ – 3.5 חודשים ובתאריך    27/06/2002, כעבור כ – 7.5 חודשים ממועד הדיון בועדה המקומית, ניתן  היתר הבניה.

לאחר  מתן היתר הבניה,  פנו בני זוג המתגוררים בדירה בבנין הדירות הצמוד למגרש הנ"ל מצד מזרח לערכאות,  בטענה כי גובה הבניין כפי שאושר בהיתר הבניה, חורג מהתכנית הקיימת ומאפשר לבנות בנין שגובה קומתו העליונה צפוי להסתיר את המבט לים מדירתם. הליכים משפטיים אלו,  בגלגוליהם השונים, נדחו בסופו של דבר מטעמים שונים.

בעלי היתר הבניה הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (שהועבר למחוזי באר שבע – ת.א. 4079-10-10), בטענה כי  נגרמו עיכובים מכוונים בדיונים בבקשתם למתן היתר הבניה, והוערמו בפניהם מכשולים מלאכותיים במטרה לפגוע בהתקדמות הפרויקט ובמטרה לגרום להם לוותר על בניית הקומה העליונה במבנה, ונגרמו להם נזקים כבדים הנאמדים בסכום כולל של  4,531,617 ₪. התובעים טענו, כי נזקיהם והפסדיהם נבעו עקב עלות אשראי שהם נאלצו לקחת למימון הבניה, עיכובים במתן היתר ועקב צווי הפסקת עבודות הבניה, מכירת חלק מהדירות במחירים נמוכים נמוכים משמעותית ממחיר השוק ובהפסדים.

התביעה הוגשה כנגד הועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב בטענה להתנהלותה הרשלנית,  כנגד יו"ר הועדה המקומית שכיהן גם כסגן ראש העיר, באופן אישי, בטענה שברצונו לסייע לבני הזוג בבנין השכן, מתוך מניעים אישיים ותוך קנוניה עימם, ומתוך רצון לסייע לתושבי יפו המהווים את המאגר האלקטורלי (אשר בעזרת תמיכתם הוא הגיע, עפ"י הנטען, למועצת העיר ומונה לסגן ראש העיר וליו"ר ועדת המשנה לתכנון ולבניה), וכנגד בני הזוג בבנין השכן שהתנגדו לבניה ופנו לקבלת צווי ביניים מבית המשפט שאסרו ביצוע עבודות בבניין.

(כמו כן, הוגשה תביעה כנגד כנגד עיריית תל-אביב  בשל מעורבות נטענת של עובדיה ומוסדותיה, אך זו נדחתה מחוסר יריבות, וכנגד ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה תל-אביב בשל תרומתה הנטענת לעיכוב במתן היתר הבניה, אך זו נדחתה על הסף).

בתגובה להגשת התביעה, הגישו הועדה המקומית והעיריה הנתבעות, הודעה לצד שלישי כלפי איילון חברה לביטוח בע"מ אשר ביטחה אותן, בטענה כי על חברת הביטוח לשפות את הועדה המקומית, על כל סכום שיהיה לשלם  לתובעים, במידה וינתן פסק הדין על ידי בית המשפט.

לבסוף פסק בית המשפט, כי החל ממועד הדיון בבקשת ההיתר בתאריך  14/11/2001 בועדה המקומית, ועד מועד מתן ההיתר ביום 27.6.02 חלפו כ – 7.5 חודשים. בתוך פרק זמן זה, עיכוב  של כ -  3.5 חודשים במתן ההיתר נבע מהקפאת טיפול הועדה המקומית בערר עקב הערר לועדה המחוזית ועל כן נמצא מוצדק,  אך עיכוב של  כ – 4 חודשים במתן ההיתר בגין יתרת התקופה נמצא  כבלתי מוצדק. בית המשפט קבע, כי העיכוב שנמצא בלתי מוצדק עולה כדי רשלנות של הועדה המקומית, ובגינו בלבד, חבה הועדה המקומית בנזיקין, כלפי התובעים. באשר לגובה הנזק הכספי בגין חבות זו קבע בית המשפט, כי הוועדה המקומית אחראית לנזק הכספי שנגרם לתובעים עקב עלות הריבית על סכום ההלוואה, לתקופת העיכוב הרלוונטית.  לתובעים נפסק פיצוי בסך 300,000 ₪, הודעה לצד שלישי כלפי חברת הביטוח התקבלה במלואה, והחברה  חוייבה לשפות את הועדה המקומית על הסכומים שנפסקו לזכות התובעים.

עם זאת קבע בית המשפט, כי התובעים לא הוכיחו את יתר ראשי הנזק בגין ביטול מכירות ומכירות בהפסד עקב העיכוב במתן ההיתר ועל כן  דחה את התביעה ביחס אליהם.

בית המשפט דחה את התביעה כלפי ועדת הערר המחוזית על הסף, ואת התביעה כלפי  העיריה מחוסר יריבות,  ואת התביעה האישית כלפי יו"ר הוועדה המקומית לו ייחסו התובעים "אג'נדה פוליטית". נקבע, כי  לא הובאה ראשית ראיה להעדפת-מקורבים-פוליטיים, כי הנ"ל פעל במסגרת ועדה סטטוטורית המהווה גוף קיבוצי וקיימת חסינות לעובד ציבור הממלא תפקיד שלטוני, מפני תובענה אישית בנזיקין, בגין מעשה שעשה במילוי תפקידו האמור. כמו כן נדחתה התביעה כנגד השכנים בבנין הסמוך היות ולא הוכח כי הם פעלו בחוסר תום לב בהתנגדויות ובהליכים שנקטו נגד התובעים בבתי המשפט ומשיקולי מדיניות משפטית למנוע תביעות רשלנות בשל נקיטת הליכים משפטיים  במסגרת ועדות הפועלות על פי דין ולמנוע הרתעה מפני נקיטת הליכים כשיש תביעה צודקת,  והתובעים חויבו לשאת בשכר טירחת עורכי דינם של השכנים ובהוצאות המשפט שלהם.

על אף שפסיקה המחייבת רשות תכנונית אינה דבר יומיומי, עולה כי קביעותיו של בית המשפט נעשו מתוך זהירות וצמצום. על הוועדה המקומית הוטלה אמנם חבות, אך זו קטנה  משמעותית בהיקפה ביחס לסכומים ולראשי הנזק שנתבעו מלכתחילה, ועל דרך של אמדן והערכה.  נמצא כי היה אמנם עיכוב כלשהו בפרק הזמן שהיה על הוועדה להוציא את ההיתר, אך מכאן ועד להכרה גורפת בנזקים המגיעים למיליוני שקלים,  קיים עדיין מרחק רב.