העליון: מקום עבודה רשאי לחייב עובד לפרוש בהגיעו לגיל 67.

Aging is what we all hope for?

הרכב מורחב   של בית  המשפט העליון דן בשאלת חוקתיותו של סעיף 4 לחוק גיל פרישהה קובע כי "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו  הוא גיל 67  לגבר ולאישה".
הטענה המרכזית בעתירה הייתה כי מתן היתר בחוק למעסיק לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו פוגע באופן בלתי מידתי בזכות לשוויון הנגזרת מהזכות החוקתית -לכבוד האדם.  על כן טענו העותרים כי דינו של סעיף 4 לחוק גיל פרישה להתבטל.
בית המשפט דחה פה אחד את העתירה וקבע כי סעיף 4 לחוק גיל פרישה צולח את המבחנים החוקתיים.
ועדה ציבורית אשר בחנה את הסוגיה של גיל פרישת חובה המליצה שלא להרחיק לכת כבמדינות אחרות ולבטל לחלוטין את גיל פרישת החובה אלא להעלותו בהדרגתיות. בפסק הדין הובהר כי גיל פרישת החובה שנקבע בחוק  גבוה יותר מגיל הפרישה שהיה נהוג בעבר חוק זה אינו מחייב את העובד לצאת לגמלאות בגיל   67 אלא קובע כי למעסיק נתונה אפשרות לחייב עובד לפרוש מעבודתו בהגיעו לגיל זה.
הנשיאה נאור קבעה, כי חובת פרישה כללית מחמת גיל פוגעת בזכות לשוויון הנגזרת מהזכות החוקתית לכבוד האדם. כיום ברור כי המציאות מורכבת יותר וכי מידת השפעת הגיל על הגוף והנפש שונה אצל כל אחד ואחת.  על כן, קבלת החלטות בתעסוקה על בסיס שיוך לקבוצת המבוגרים עשויה לפגוע בשוויון. הפליה מחמת גיל בפרט בקשר לפרישה מעבודה היא קשה ומקוממת מטבע הדברים  ככל שהעבודה הולכת ותופסת מקום גדול יותר בחיי הפרט כך גדלה בהתאמה הפגיעה הנגרמת כתוצאה מחיוב עובד לפרוש מעבודתו מחמת גילו. לפיכך פרישה כפויה מחמת גיל פוגעת כאמור בזכות לשוויון הנגזרת מהזכות החוקתית לכבוד האדם.
בשלב זה בחנה הנשיאה נאור את השאלה אם הפגיעה בשוויון היא כדין, בהתאם לתנאי פסקת ההגבלה? נקבע, כי קביעת גיל פרישת חובה מבקשת לקדם מספר תכליות משנה  השלובות זו בזו - הגנה על כבודם של עובדים ושיפור הביטחון התעסוקתי במשק עד לגיל הפרישה, מתן אפשרות למעסיק לנהל את כוח האדם במקום העבודה, וקידום הגינות בין דורית שילובם וקידומם של עובדים חדשים במקומות עבודה ספציפיים שבהם מספר מקומות העבודה מוגבל. 
העלאת גיל פרישת החובה בחוק מאפשרת למי שרוצה בכך לעבוד יותר ובכך גם מבקשת לתת מענה לגידול המתמשך בתוחלת החיים והעליה ביחס בין מספר המבוגרים בחברה הישראלית לבין כלל האוכלוסייה. הנשיאה נאור קבעה, כי תכליות אלה הן תכליות ראויות. לגישתה, הצורך בהגנה על אינטרסים של עובדים וקידום ביטחון סוציאלי הוא אחד מיסודותיו של משפט העבודה כולו. בנוסף לכך תכלית המבקשת לשמור על כבודם ופרנסתם של העובדים המבוגרים מכירה בהם כקבוצה נפרדת הזכאית להגנה בשוק התעסוקה, ומבטאת מוּדָעוּת ראויה לפגיעוּת של מבוגרים בתחום יחסי העבודה. מנגד  אין לדעתה פסול בהתחשבות גם באינטרסים של עובדים חדשים בשוק העבודה. מתן משקל לאינטרסים אלה חותר לכאורה למציאת פשרות בין קבוצות שונות תוך הנחה כי כל אדם צפוי במהלך הזמן להגיע לשלב מתקדם בחייו.  נמצא כי התכלית של ניהול מקום העבודה ותכנון מצבת כוח האדם אינה תכלית פסולה.
לסיכום הדברים ציינה הנשיאה נאור כי תכליותיו השונות של חוק גיל פרישה מלמדות על שאיפתו של החוק לאזן בין זכויות ואינטרסים של שחקנים שונים בשוק העבודה כמו צרכי המעסיק, זכויותיהן של קבוצות עובדים שונות וצרכי המשק בכללותו. נקבע, כי חתירה לאיזון הוגן בין אינטרסים נוגדים של פרטים הינה לתכלית ראויה  ואף הוזכר לשם ההשוואה כי דברים דומים נקבעו גם בבית המשפט  האירופי לצדק.
הנשיאה נאור הוסיפה וקבעה כי במקרה דנן הפגיעה בזכות לשוויון הינה מידתית.
הסברה המקובלת היא כי קיומו של גיל פרישת חובה מצמצם את הצורך להעמיד את העובד בבדיקות חוזרות של יכולותיו ותפקודו העשויות לגרום לתחושות של לחץ אי וודאות ואף להוביל לוויכוחים על כושרו. כאשר קיים גיל פרישה אחיד וקבוע מראש הנוהג הרגיל הוא להמתין עד גיל זה ולא לדרוש פרישה מוקדמת של העובד גם אם מתגלה ירידה מסוימת בכושרו. לפיכך פרישת חובה עשויה להקטין את מספרם של העובדים  הנפלטים ממקום העבודה לפני גיל הפרישה המקובל. גיל פרישת חובה הוא נדבך חשוב במודל העסקה המקנה קביעות לעובדים.
הנשיאה העירה  כי אף שנמצא כי החוק צולח את הבחינה החוקתית טוב עשו המשיבים לעתירה
בהחליטם להביא שוב את נושא גיל הפרישה אל שולחן הממשלה.
פסק הדין נחתם באימרה:
"Aging is what we all hope for, and all fear. Let there be more hope and less fear."

המחוזי: מותר לכלוא אריתראים וסודנים המסרבים לצאת מישראל.

בקשתם למקלט מדיני - נדחתה

לפני ימים אחדים ניתן בבית המשפט המחוזי בבאר שבע פסק דין בעל משמעות רבה בעניין המתווה החדש עליו החליטה מדינת ישראל, המאפשר לה להרחיק לשתי מדינות באפריקה, את  מי שנכנסו לתחומי מדינת ישראל מאריתריאה ומסודן.

פסק הדין ניתן לאחר דיון בעתירתם של 2 נתיני אריתריאה שנכנסו לישראל בשנת 2008, הגישו בקשות לקבלת מקלט מדיני בישראל, אך בקשותיהם נדחו.

על פי נוהל יציאה למדינה שלישית שהוציאה רשות האוכלוסין וההגירה, קיים  מתווה של "עזיבה מרצון" למדינה שלישית באפריקה, במסגרתו  מורחקים מן הארץ נתינים של מדינות סודן ואריתריאה, שלא ניתן להחזירם לארץ מוצאם  אך הם הסכימו לעזוב.

חוק הכניסה לישראל קובע מתווה חדש, ולפיו מי שבקשת המקלט שלו נדחתה והוא מסרב להרחקתו למדינה שלישית, עלול להיחשב כמי שאינו משתף פעולה בהתאם להוראות החוק, וניתן יהיה לכלוא אותו.

"המדינה שלישית", היא אחת משתי מדינות שונות באפריקה שהסכימו לקלוט לתחומן נתינים זרים אשר נכנסו  לישראל באופן לא חוקי, כאשר פרטי ההסכמים וזהותן של אותן מדינות נותרו חסויים, בשל בקשתן של אותן מדינות ובשל הרגישות המדינית והפוליטית שבחשיפת הפרטים.

2 העותרים הנ"ל שבקשותיהם לקבל מקלט מדיני בישראל נדחו, התנגדו להרחקתם לאותן מדינות שלישיות  וטענו, באמצעות ארגוני זכויות אדם, כי על פי מידע שהצטבר בידיהם נתינים שעזבו אליהן,  לא קיבלו כל זכויות באותן מדינות, לא הורשו לשהות בה מעבר למספר ימים, לא קיבלו היתרי שהייה ו/או עבודה, הושמו במעצר ואולצו לברוח ממנה למדינות אחרות בטרם יגורשו, ואף גורשו בפועל. מדובר לטענתם בשתי מדינות בעלות משטר בלתי יציב, אשר בספק אם מצב זכויות האדם באותן מדינות מכובד בהתאם לאמנות הבינלאומיות, ועל כן הם חוששים מהרחקתם אליהן.

מנגד טענה המדינה, כי ההסדרים שנערכו עם המדינות השלישיות, נערכו בתיאום מלא עם משרד החוץ ובאישורו של היועץ המשפטי לממשלה, ולאחר שבבדיקת המצב המדיני, כלכלי וחברתי במדינות אלו נמצא  כי המצב באותן מדינות מאפשר יציאה בטוחה אליהן, ואין בהרחקה אליהן כל הפרה של  עיקרון "אי ההחזרה" (Non Refoulement) המקובל במשפט הבינלאומי ובמשפט הישראלי, ואין עילה להתערבות שיפוטית.

ביהמ"ש החליט לדחות את העתירה בהעדר נסיבות פרטניות של העותרים המצדיקות אי הרחקה, ואת הטענה כי  מדינות השלישיות אלו, אינן בטוחות. נקבע, כי העותרים לא הרימו הנטל להוכיח, כי המדינות השלישיות הן מדינות בהן נשקפת סכנה לחירותם ושלומם, והמקרים שהובאו בפני בית המשפט אינם משקפים מצב אובייקטיבי של מורחקים הנחשפים להתעמרות או רדיפה מצד אותן מדינות.

יחד עם זאת, התחייבה המדינה להבטיח את שלומם של המורחקים לאותן מדינות ולשפר את מנגנון הפיקוח והבקרה ולעשותו צמוד ויעיל מזה שהיה קיים בעבר, לשמור  על קשר עם המורחקים ולבצע מעקב צמוד אחר קיום ההסכמים מצד אותן מדינות, וזאת במטרה להבטיח למורחקים אליהן,  אופק שהייה בטוח.

ביהמ"ש קבע, כי לנתין זר המועמד להעברה למדינה אחרת אין  זכות וטו על זהותה של מדינת היעד אליה יורחק והוא אינו זכאי להחליט או לבחור לאן הוא רוצה להיות מורחק, כל עוד לא נשקפת סכנה לחייו וחירותו עקב הגירוש. ניתן  להעביר מבקשי מקלט ממדינה א' למדינה ב'  בכפוף להסכם בין המדינות המבהיר את חובות וזכויות הצדדים ומבטיח למורחקים הגנה על חיים, חירות, שלמות הגוף וזכותם לקיום בסיסי במדינת היעד, ובכפוף לעמידת המדינה המקבלת את המורחקים אליה בעיקרון "אי ההחזרה" (Non Refoulement), של המשפט הבינלאומי, לפיו המדינה השלישית לא תרחיקם למקום שנשקפת להם בו סכנת חיים או סכנה לחירותם.  ומכאן, שאדם המסרב לשתף פעולה עם הרשויות לצורך הרחקתו למדינה הבטוחה, ניתן יהיה לכלאו  עד ליציאתו, וזאת בהתאם לחוק הכניסה לישראל, ובהיותו של המתווה החדש סדיר, מפוקח ותקין.

בסיכומו של ההליך, ניתנה אפשרות לעותרים לערער על פסק הדין, וימים יגידו האם הצעדים שנקטה מדינת ישראל כדי להתמודד עם נתיני אריתריאה וסודן השוהים בישראל אמנם יקטינו את מספרם.

(פסק הדין: עת"מ 5126-07-15 בבית משפט לעניינים מנהליים בבאר שבע).

בעירי היו שתי עלמות.

יותר מדי חשופים.

אתה רופא שיניים אמריקאי ואשתך עובדת איתך במירפאה אמריקאית. יחד איתכם עובדת במקום סייעת אמריקאית נאה. ומכאן העניינים, עלולים להידרדר.

העניינים מתחילים להידרדר כאשר אתה מעיר לסייעת הנ״ל, באנגלית חרישית ומעושנת, כי אם היא רואה את מכנסיך תופחים, זה סימן שהבגדים שלה יותר מדי חשופים. זה יכול להיות גם סימן לכך, שיש לך אקדח במכנסיים, ולא בהכרח סימן לכך, שאתה שמח לראות אותה.  אבל הספק בנוגע לאיזה סימן זה נעלם, כאשר אתה ממשיך  ומתעניין בכל מיני דברים שרופא שיניים אמריקאי לא אמור להתעניין בהם במהלך עבודתו. כמו למשל, באיזו שכיחות  הסייעת האמריקאית הנאה שלך, חווה אורגזמה. אם היה לך אקדח במכנסיים, סביר להניח שהיית פונה אל הפציינט שלך ושואל אותו למה הצ׳ק חזר, ולא מתעניין בחוויותיה הסקסואליות של הסייעת שלך, נכון?

באחד מהימים, מגלה  אשתו של הרופא הנ״ל, כי מכנסיו של בעלה תופחים למעלה מהמקובל, או שהסייעת מגיעה עם בגדים חשופים, למעלה מהמקובל או ששני הדברים גם יחד, קורים למעלה מהמקובל. מה שבהחלט לא מוצא חן בעיניה, למעלה מהמקובל.  היא דורשת ממנו לפטר אותה ויפה סתימה אחת קודם. הסייעת הזו, מהווה איום על חיי הנישואין שלה. ובאיום הזה, יש לטפל בטיפול שורש, לפני חומרים ומע״מ.

יכול להיות, שהנישואין עצמם מהווים איום על חיי הנישואין שלה. אבל לך תתווכח עם אשתו של רופא שיניים שנמצאת איתו יום שלם במרפאה אמריקאית. 

הרופא מודה-מודה-מודה בפני הסייעת כי הוא נמשך אליה ואף חושש כי יתפתה לנהל איתה רומן. ולכן, יש לו בשבילה תוכנית טיפול מיוחדת. הוא מודה-מודה-מודה  לה על עבודתה, מראה  לה את דלת היציאה החוצה מהמרפאה ושוכר סייעת אחרת במקומה. עם בגדים פחות חשופים, ולתפארת יונייטד סטייטס אוף אמריקה.

הסייעת טוענת  לאפליה היות ופוטרה שלא כדין בשל היותה אישה. ולהטרדה מינית,  שכן פיטורים, כדי להימנע מהטרדה מינית, כמוהם כהטרדה מינית.

ובית המשפט בארה״ב קובע, כי הפיטורים היו על רקע יחסי העבודה שלה עם מעבידה ולא על רקע המין שלה  כסיבה עצמאית. וכמו כן,  כי לא היתה  במרפאה סביבת עבודה עוינת או של ניצול מיני ואין זו הטרדה מינית.

על כן, פיטוריה של עובדת לבקשת אשת המעביד מהטעם שהיא מסכנת את חיי הנישואין שלהם, לא נחשבים כבלתי חוקיים.

אני יכול לדמיין את הסייעת  החדשה מגיעה לעבודה במירפאה עם מעיל ארוך המכסה טפח ומסתיר טפחיים ולא מסירה אותו לרגע אחד מאף אחד מהטפחיים שלה. 

אחר כך לך תתווכח עם אשתו של רופא שיניים, שנמצאת איתו יום שלם במרפאה.

לקריאת פסק הדין - נא לחצו כאן.