 |
| בוננזה בדרום תל אביב. |
כאן
גרים בכיף שני שוכרים מצפון תל אביב, בדירה פצפונת תמורת 7,000 ש"ח בחודש. וכאן גרים עשרה אפריקאים
מדרום תל אביב, בשני חדרים. וכאן, על הספסל, ישנים כמה דיירי רחוב, הנרדפים על ידי העיריה.
יש לקוחות שבויים ויש בעלי דירות שלא לוקחים שבויים, אבל תוקעים להם יופי של מחיר.
האם
ניצול יתרונותיך אל מול חולשותיו של האחר, הוא חלק מהטבע האנושי?
באחד
המקרים שפורסמו לאחרונה, אירעו מספר ״אי סדרים״ בתשלום דמי השכירות מצד דייר ששכר
דירה, לבעל הנכס. עקב כך, למשכיר הנ"ל נמאס מהדייר שלו והוא התכוון להחליפו
באחר. חפציו של השוכר הושלכו אל החצר ונזק רב נגרם להם. חלק מרכושו,
הושחת ונהרס. גם השלט עם שמו נתלש והושחת. מנעולי הבית נפרצו ונעקרו. אספקת החשמל,
המים והגז למושכר, הופסקה. המערכות, חובלו. על רכבו נמצאו חריטות. כלבו הושלך
לרחוב על מתקן ההאכלה שלו. בתמורה לכך שצד א׳ לא ישלם בזמן, צד ב׳ מתחייב
לבצע בו פוגרום, בצהרי היום. ככה יעשה לאיש שלא עומד בלוחות הזמנים של התשלום
החודשי.
כי מיהו שוכר, מנקודת מבטו של בעל דירה, אם
לא כספומט שחריצו נפתח מדי חודש? וכי איזו סיבה יש לו למשל לדאוג לכך, כי שכר הדירה
אותו הוא דורש יהיה תואם איכשהו, את מצב הדירה. לעולם הוא ירצה לקבל כמה שיותר ולהעניק בתמורה, כמה שפחות.
יהיה ממון חברך חביב עליך, כשלך. כן, בטח. יצא לי לבקר בכמה דירות להשכרה שהפעולה
האחרונה שבוצעה בהן הייתה קבלת טופס 4 לבניין, לפני כמה עשרות שנים, פה בארץ חמדת
אבות.
שוכרים מתארים בעלי דירות, המעמידים בפניהם תנאי שכירות הזויים במיוחד,
כתנאי לתענוג המפוקפק לגור בדירתם. בעל דירה מרשה לעצמו לפנות את השוכר שלו בכל עת, מכל סיבה
ובאופן מידי. למה? ככה. בעלי דירות דורשים תוספת כספית על אירוח בדירה, על טיפול
בחיית המחמד שבדירה. מישהו מרהיב עוז להכניס
תנאי בחוזה הנוגע לכיבוד שהשוכר יהיה חייב
להגיש במהלך הביקור בדירה.
המסדר
ידגל את נשקו.
בדרום תל אביב,
מצטופפים בתוך דירונת זעירה, כמה מבקשי
מקלט אפריקאים. את חדר המדרגות החשוך אפשר להאיר רק עם מסך הסלולר. חלק ישן על הרצפה,
אם צריך. גם אם זו דירה לא מרוצפת, או עם מבוכי חוטי חשמל, או עם הצפות מים וביוב,
או עם הכול ביחד. אני יכול לתאר לעצמי בעל דירה כזו שואל את עצמו, "בשביל מה לתקן להם את הדירה
העלובה הזו?" וגם את התשובה שכנראה הוא נותן לעצמו והיא בנוסח,
"כאילו שבסודן או באריתריאה, או השד יודע מאיפה הם הגיעו לפה, הייתה להם בכלל
איזו דירה". בעל הבית שלהם, שאת שמו
הם לא מכירים כי אין להם חוזה אתו, כי אין להם כלום אתו, דורש מהם, בנוסף לדמי השכירות, פיקדון במזומן, בסדרי גודל של 10,000 ₪, שיוחזרו להם רק בסוף השכירות. ומה
יהיה אם לא יתחשק לו להחזיר להם? ״אם לא נשלם חודש אחד - ישר זורקים אותנו
לרחוב", הם אומרים. אז אל תגידו שיהיה בסדר. תעשו שיהיה בסדר. אחרת, בעל
הבית ישתגע. כי להיות בעל בית זה להיות בעלים של מכרה זהב, של מכונת מזומנים שלא
רואה פנים, לא רואה שמות ולא רואה אף אחד ממטר מרובע - מלא בעובש, צפיפות ונזילות מים מהתקרה - המשמש כדיור מאולתר, שאינו ראוי למגורי כלב.
אדם,
ילוד אישה. קצר
ימים, ושבע
רוגז.
"ואם יזרקו אותם לרחוב", אני מהרהר ביני ובין עצמי, "האם תהיה
להם איזו מנוחה?" ממש לא. אפילו כשהם יגורו ברחוב תמיד יהיה מי שימשיך להתעלל בהם.
אני מתכוון בעיקר לאותם אנשים חסרי בית הטוענים כי
העיריה מתנכלת אליהם, ומחרימה מהם ציוד אישי וציוד לינה במטרה להרחיקם
ממקומות ציבוריים בהם הם שוהים. פארקים, גינות ומדרכות, בשם שמירת הסדר ואי ניקיון המצפון. יש אנשים שכבר
אין להם יותר לאן ללכת. יש בעלי בית ויש חסרי בית. אז שהם ילכו לעזאזל, כי מי בכלל
צריך אותם ברחוב עם כל הסמרטוטים האלה
שלהם? תביט ותיראה איך שהם הורסים מגרש. הרי הגנים הציבוריים, השדרות הכיכרות, הכול
שייך לעירייה, ולא לאנשים הקטנים הללו.
אבל למי שייך כבוד האדם, במיוחד זה שאינו מסוגל להתפרנס בכבוד?
ומה היה עולה בגורלם, אלמלא בית המשפט היה מצווה על
העירייה שלא להרחיק אותם ולא להחרים את ציודם אלא אם יש חשש למפגע תברואתי או מטרד משמעותי?
כנראה שהם היו צועדים ברוב ייאוש, לכיוון הים.
שם
לפחות היו אוכלים אותם הדגים, לא בני האדם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה