לא רוצים מדחום, רוצים להשתגע.

האם אתם זוכרים ימים אחרים בהם היה כבוד לרופא, לאיש עם החלוק הלבן והמשקפיים שיודע משהו שאתם לא יודעים? אני למשל, זוכר את עצמי כילד, עם כאבי אוזניים נוראיים, עולה מדי פעם עם אמי לאוטובוס, לכיוון רח׳ אלנבי, המלך ג׳ורג׳, דובנוב, או איפה שזה לא יהיה, העיקר שיטפלו בזה מהר. התמונות שבאלבום. ילדות שלא נגמרת. אני מגיע לחדר מדרגות אפלולי, משם לחדר המתנה, נכנס לחדר עם דלת מזכוכית חלבית, ומחכה דרוך. מדי פעם נשמע קול עמוק מעבר לדלת. זהו קולו של  כהן דת גוף האדם, נציגו של האל עלי אדמות, עם מראה עגולה על ראשו וזוג משקפיים עבים  מעל חוטמו. אנחנו נכנסים אליו. מאחוריו ארון שקוף עם מאות תרופות, ספרים עתיקים, תעודות הסמכה בלטינית מאוניברסיטאות אירופאיות שאת שמן קצת קשה לי לבטא. הוא רושם את הרצפט בכתב חרטומים, אמי לא מעיזה לשאול אותו מילה. למי היה אומץ לפנות אל הדוקטור? אנחנו יורדים במדרגות, חוצים את רח׳ המלך ג׳ורג׳, מחפשים את בית המרקחת. רסיסי גשם מתחילים  לרדת, מעורבים ברסיסי יראת כבוד. הרופא אמר. אתם זוכרים את השירים ששרנו אז, את שמי הפז. האם אלו הם הרופאים המיוחדים שהיו פעם או שאולי זה רק בגלל שהם היו גדולים ואני הייתי קטן?

אני מקווה שכיום אתם משתדלים להימנע משירותי רפואה למיניהם.

אתה מגיע לבית חולים ולא מאמין למראה עיניך. האם הגעת למקום בו נמצאים רופאים או לטריבונה של אוהדי כדורגל באצטדיון האורווה? משפחות שלמות עם סנדביצ׳ים ופחיות משקה מתגודדות במסדרונות, ליד חדרי המיון וליד דלפקי האחיות. רוצה לבקש קצת שקט? תקבל אגרוף או דקירה. תביא קצת  גרעינים, תביא קפה שחור תן סיגריה ושב בשקט. מדי פעם אתה מבחין בדמות סהרורית לבושה בירוק בהיר, מצנפת לראשה מתווכחת בקוצר רוח עם מישהו מהצוות. נא להכיר, זהו הרופא. סחוט כמו לימון, עיניו אדומות מחוסר שינה, בקושי מספיק להכניס משהו לפה או לעשות את צרכיו במהלך העבודה. משמרות של שלושים ושש שעות, מחר תורן, מחרתיים כונן, בעוד חודש תפרן.  איפה המשכורת, איפה תנאי העבודה הבסיסיים  ואיפה לעזאזל הרספקט?

מגע פיזי בין הקהל במקום ובין הצוות הרפואי זה רק ענין של זמן. מטופל תקף רופא זה כבר לא חדשות. אבל רופא שתקף מטופל זה כן חדשות. אז החדשות הן שאני שומע על רופא בחדר מיון שהועמד למשפט לאחר שתקף בן משפחה של מטופל בבית החולים סורוקה שם הוא עובד, מי היה מאמין? האב ניגש למשרד של הרופא ודרש לקבל את פרטי הרופא בטענה כי בתו קיבלה טיפול לא הולם. ואבא תמיד אומר: תן לי את הפרטים  שלך או שאתה עוד תשמע ממני. מה הוא עושה שם במשרד של הרופא? האם לכל אחד מותר לגשת לאן שהוא רוצה ולהפריע לצוות לעבוד? ומי הוא, אדם ילוד אישה קצר ימים ושבע רוגז,  שיסתער על משרדו של הרופא מטווח קצר כדי לקבל ממנו את הפרטים כאן ועכשיו? למה שלא יפנה לאנשי  המנהלה במקום, בזמנו החופשי,   ויאפשר לכל מי שצריך, לעשות את מלאכתו המייגעת בשקט? ואיפה חדרי המתנה, שעות קבלה, תור מסודר,  ומיזוג אויר תקין? ואחרי זה הוא עוד מתלונן שהרופא דחף אותו עד שכמעט נפל? 

האמת היא שזה לא ממש מדויק. הרופא טוען, כי הנ״ל חסם את דרכו, הוא ניסה לפלס לעצמו את הנתיב אך האיש זרק עצמו על המאבטח שעמד שם ועליו  תוך כדי צעקות ואיומים. גם כן איומים. בסך הכול הוא אמר  ש״אם יקרה משהו לילדה אני ארצח אותך״. על כזה דבר דוחפים? אז מה אם זה חדר מיון, אפשר לחשוב איזה מקרים מגיעים לשם, מה הלחץ.

אתם מתארים לעצמכם מישהו מתנהג כך בבית חולים בציריך או בוינה, נכון שקל לכם מאוד לדמיין שם סצנה כזו מתרחשת?

בית המשפט מחליט לזכות את הרופא (ת.פ. ב"ש 3870/09) מהאישום המוזר הזה. הוא מוסיף הערה כי העמדתו לדין של הרופא קשורה במניעים ושיקולים זרים סביב מערכת  יחסים לא תקינה בינו ובין ״גורמים רפואיים ומנהליים בביה"ח״.   אם  רק היה אפשר להביא לשם את רופא הילדים שלי מרחוב המלך ג׳ורג׳ בתל אביב שהייתה ואיננה עוד.

הוא כבר היה מראה להם מה זה!

לקריאת פסק הדין – נא לחצו כאן